<h1>אבודרהם סדר תפילת יום הכפורים</h1>
<h2>דף מ:</h2>
וכתב רב עמרם, מנהג שלנו, אחר שאוכלין ושותין חוזרין לבית הכנסת, להתפלל תפילת ערבית, וכיון שעומד שליח צבור לפרוס על שמע מברך שהחיינו, ואחר כך מתחיל והוא רחום, וכל כך למה, שמא יש אחד מישראל שלא בירך. אבל אם תלמיד חכם רוצה לברך בפני עצמו כשהולך (מבית) [לבית] הכנסת הרשות בידו, שזמן אומרו אפילו בשוק. וכן כתב רב פלטוי ורב נטרונאי. אבל רבינו סעדיה ורבינו האי כתבו שצריך לברך שהחיינו אחר תפילת ערבית, בין ביחיד בין בצבור. והרב רבי יצחק בן גיאת כתב, אנו נוהגים כרב נטרונאי. וכן אנו נוהגים עתה באלו הארצות.
ערבית נכנסין לבית הכנסת, ומוציא שליח צבור ספר תורה, ואוחזה בידו, ומברך שהחיינו, דקיימא לן אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, וזמן אומרו אפילו בשוק. אלא שתקנו לאומרו על הכוס, היכא דאיכא כוס, והכא אי אפשר לאומרו על הכוס, דאי אמר זמן קבליה ליום הכפורים עליה ואיתסר ליה למשתי. ולא יהבינן ליה לינוקא, דילמא אתי למסרך, פירש, יבא לשתות אף לאחר שיגדל. וכתב אחד מן החכמים, תמיה לי ביין קידוש דיום הכפורים, אמאי גזרינן דילמא אתי למסרך, והנה אנו מאכילין את הקטן, ולא גזרינן דילמא אתי למסרך כשהוא גדול, שאנו מחנכין אותו כשהוא בן עשר שנים לשעות, ואומרים לו, דעד עתה שהיה קטן, והיה סכנה אם יתענה, אנו מאכילין אותו, ועכשיו שהוא גדול אסור לאכול, וכמו שאנו עושין באכילה, נוכל לעשות ביין הקידוש. ותירץ, דמשום הכי גזרו ביין קידוש דילמא אתי למסרך, כיון שהקהל נותנין לו לשתות הקידוש, והוא אינו מבקש לשתות, דסבר מצוה היא זאת, ואתי למסרך לכשיהיה גדול, אבל כשאנו מאכילין אותו כשהוא מבקש לאכול, או אפילו אינו מבקש, מפני רעב שיש לו, לא אתי למסרך, שיאמר משום סכנה האכילוני והשקוני, ולא גזרינן דילמא אתי למסרך. עוד יש לפרש, כי יין הקידוש שהוא בכניסת הלילה, ועדין אינו צמא לשתות, אם ישתה אתי למסרך. אבל כשמאכילין אותו בחצי היום, כשהוא רעב וצמא, לא אתי למסרך, דמידע ידעי כי מפני חשש הסכנה האכילוהו.
